החלטות

מחיר החירות

רוזה לוקסמבורג בקונגרס האינטרנציונל הסוציאליסטי בשטוטגרט 1907.

רוזה לוקסמבורג חיה בין השנים 1871-1919. כיום היא זכורה ככותבת מכתבים פיוטיים ומהפכנית פוליטית רדיקלית. סיפור מותה האלים מוכר על פי רוב, אך חייה ועבודתה מוכרים פחות. לוקסמבורג, שחיה בעולם שנשלט בידי קלריקליזם, פטריארכיה, מיליטריזם ולאומיות, קיבלה החלטות רבות שהיו חריגות לתקופתה: בגיל 17 היא עזבה את משפחתה ונסעה לשווייץ; בגיל 22 היא ייסדה מפלגה פוליטית; בגיל 27 סיימה דוקטורט ובחרה לגור בברלין ולא בפריז, בירת אירופה הנאורה; בגיל 28 הפכה לעורכת הראשית הראשונה של כתב עת; בגיל 33 חיה בתא כלא, ולא בפעם האחרונה; באותה שנה מתחה ביקורת גלויה על לנין והבולשביקים; בגיל 47 הושלכה גופתה לתעלת לַנְדְוֵר בברלין.

1 מהגרת בגיל 17 אוניברסיטה בכל מחיר – לוקסמבורג עוברת לציריך

**ורשה, בסביבות 1900.** בילדותה האמינה רוזה לוקסמבורג בכל לבה ש"ה'חיים', החיים ה'אמיתיים', נמצאים אי-שם הרחק, מעבר לגגות. מאז אני נוסעת בעקבותיהם. אבל הם מסתתרים תמיד מאחורי גגות כלשהם." (מכתב אל לואיזה קאוצקי, 1904)

מוצאה של לוקסמבורג במשפחה יהודית מן המעמד הבינוני המשכיל. הוריה אמנם לא היו עשירים, אך הציבו בראש מעייניהם את חינוך ילדיהם. היא נולדה ב-1871 בעיירה הקטנה זַמוֹשְׁץ', הנמצאת כיום בדרום-מזרח פולין, וכעבור שנתיים עברה עם משפחתה לוורשה. לוקסמבורג סיימה את לימודיה בתיכון בהצטיינות. הוריה תכננו להשיא את בתם אך התוכנית לא צלחה בשל נדוניה לא מספקת. בשנת 1888 – עדיין ילדה יותר מאשר אישה – קיבלה לוקסמבורג אישור מהוריה ומהשלטונות הצאריים להגר לשווייץ ולהגשים את חלומה ללמוד באוניברסיטה – צעד שכיום היה מתואר כפמיניסטי.

**אדוארד (אליאס, בגרמנית אליאש) ולינה (לבית לוונשטיין) לוקסמבורג.** אמה של רוזה לוקסמבורג הייתה בת למשפחת רבנים ידועה בפולין, ואחיה הבכור ברנרד לוונשטיין היה רב בבית הכנסת הפרוגרסיבי בלֶמְבֵּרְג (לבוב) בין השנים 1862-1889. אביה היה צאצא למשפחת סוחרים יהודית מוורשה, אך הוא עצמו – כמו כל חמשת ילדיהם של בני הזוג לוקסמבורג – נולד בזמושץ'. ב-1873 עברה המשפחה לוורשה, שם התגוררה עד 1890 בשכונה שרוב תושביה היו יהודים דוברי יידיש. אביה דגל בהשתלבות בתרבות הפולנית הגבוהה, כלומר בשפה ובתרבות הפולנית.

**רוזה לוקסמבורג בת ה-12.** בילדותה סבלה רוזה לוקסמבורג מפגיעה בירך עקב טיפול רפואי שגוי. היא לימדה את עצמה לקרוא בזמן שנאלצה לשכב במיטת חוליה. בבית הוריה קראו ספרים בפולנית, בגרמנית ובצרפתית. רק את בחינות הבגרות היה עליה לעבור ברוסית, שפת הכובשים. בעוד שאמה העדיפה ספרות צרפתית, אביה קרא ספרות גרמנית. יצירותיו של המשורר והסופר יוהן וולפגנג פון גתה ליוו את רוזה לוקסמבורג דרך קבע; גם בערב שלפני חקירתה במלון עדן ורציחתה קראה במחזהו "פאוסט 2".

רוזה לוקסמבורג עם **משפחת אחיה מיקולאי בברלין, חג הפסחא 1902**. למשפחת לוקסמבורג היו שתי בנות ושלושה בנים, רוזה הייתה הצעירה ביותר. הוריה נמנו עם מעמד הביניים המשכיל, שסבל מבעיות כספיות בשל הכלכלה הקפיטליסטית, אולם בניהם הפכו ליזמים ולאקדמאים מצליחים. המשפחה המורחבת הייתה פזורה ברחבי אירופה. משפחת לוקסמבורג הייתה משפחה משכילה וקוסמופוליטית שלא נטתה להשקפות לאומיות.

2 בכל זאת לא זואולוגיה לוקסמבורג נמשכת לפוליטיקה

**ציריך, האוניברסיטה העתיקה, 1890** (כיום המכון הטכנולוגי הפדרלי). בתקנון האוניברסיטה, שנוסדה ב-1833, לא צוין מין הסטודנטים, ולפיכך הפכה אוניברסיטת ציריך ב-1840 למוסד ההשכלה הגבוהה הראשון ביבשת אירופה שנשים הורשו ללמוד בו.

גם עבודת הדוקטורט של רוזה לוקסמבורג, שפורסמה ב-1898, הייתה קשורה לפעילותה הפוליטית. לפי כותרתה היא דנה ב"**התפתחות התעשייה בפולין**". אולם לוקסמבורג עסקה בה בעיקר בתהליך היווצרותו של קהל היעד שלה: מעמד הפועלים, שרוזה לוקסמבורג רצתה להוביל למאבק נגד שלטון הצאר והקפיטליזם.

ציריך. בעליות הגג הלא מוסקות של ציריך הפרובינציאלית נוצרה בשליש האחרון של המאה ה-19 – כתוצאה מהגירה של סטודנטים רבים ממזרח אירופה – חברה מקבילה ואנטי-קפיטליסטית. שלא כמו רבים מחבריה ללימודים, בייחוד הרוסים והפולנים, לוקסמבורג לא הייתה גולה אלא היגרה מרצונה החופשי. לכן היא הרגישה בנוח בשני העולמות החברתיים של ציריך. בתחילה למדה זואולוגיה, אך לאחר שלוש שנים עברה לתחום לימודים שונה לגמרי: תחילה התאהבה בגבר, ואחר כך בפוליטיקה. ב-1893, יחד עם אהובה לֵיאוֹ יוֹגִיכֵס ושני חברים נוספים, יוליאן מַרְכְלֶבְסְקִי ואדולף וַרְסְקִי, ייסדה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הפולנית. ב-1905, זמן קצר לפני שהיא ויוגיכס נפרדו, כתבה לו: "…והפכת להיות שנוא עליי בתור מי שכבל אותי לנצח לפוליטיקה הארורה הזאת". [1]

1 רוזה לוקסמבורג, מכתב לליאו יוגיכס, 20 באוקטובר 1905, בתוך: Gesammelte Briefe, Vol. 2, Berlin 1999, p. 209.

**ליאו יוגיכס (1867–1919).** יוגיכס היה בן למשפחת בנקאים יהודית מווילנה. הוא היגר לשווייץ ב-1890, עמד בראש מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה הפולנית, למד זואולוגיה, אך לא סיים את לימודיו. כנציג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של ממלכת פולין וליטא בהנהגת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית (1906–1912) הפך ליריבו של לנין. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה אחראי לארגון ההתנגדות האנטי-מיליטריסטית בגרמניה. שמונה שבועות לאחר מותה של רוזה לוקסמבורג נרצח גם הוא בכלא.

**רוזה לוקסמבורג, 1895, ככל הנראה בפריז.** הנתינה הרוסית, שלא הייתה מלכתחילה כנועה במיוחד, הפכה במערב אירופה לאזרחית מודעת לזכויותיה – היא נמנתה עם סוג האזרחים שהולידה המהפכה הצרפתית, ושמעולם לא מצאו את מקומם בגרמניה.

**הגיליון הראשון של "Sprawa Robotnicza" (ענייני הפועלים)**, **יולי 1893.** ביטאון מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין (SDKP), שגיליונותיו הוברחו באופן בלתי חוקי לאימפריה הצארית. העיתון נכתב בציריך, אך הודפס בפריז. עד יולי 1896 פורסמו 25 גיליונות. בזכות עבודתה בביטאון צברה רוזה לוקסמבורג ניסיון כעורכת ואף כתבה בעצמה יותר מ-30 מאמרים בעילום שם. לאחר שמשטרת הצאר פירקה את מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה בפולין, נאלץ הביטאון להפסיק את פעילותו.

3 רוזה לוקסמבורג עולה על הבמה האירופית ההחלטה להתנגד

**יחד עם אוגוסט בֶּבֶּל ב-1904 במהלך הקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי השישי באמסטרדם.** בזכות השתתפותה בקונגרס זה קיבלה רוזה לוקסמבורג מנדט כפול מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD) וממפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין וליטא. הקונגרס בחר בה כחברה בלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית. **אוגוסט בבל** (1840–1913) ייסד יחד עם וילהלם ליבקנכט את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית והבינלאומית בשנת 1869, והיה אחד מנציגיה הבכירים עד מותו.

לאחר שהשלימה את עבודת הדוקטורט שלה, לוקסמבורג עברה לברלין ב-1898 והציעה את שירותיה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) כדי לסייע לה בפעילותה בפולין הכבושה תחת פרוסיה. בדרך זו היא קיוותה גם לזכות בהשפעה רבה יותר על ההתפתחויות בחלקי פולין הכבושים בידי רוסיה. אך בתוך חודשים ספורים היא קודמה באופן בלתי צפוי ובלתי מכוון אל במת התנועה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית והאירופית: בחוברת שפרסמה בשם "רפורמה או מהפכה?" (1899) היא התנגדה בגלוי לניסיונו של אדוארד ברנשטיין לשנות את השקפותיו של מרקס. בכך, לוקסמבורג הצעירה פתחה במחלוקת עם אחת מאושיות השמאל הבכירות ביותר: ברנשטיין היה המנהל של עיזבונותיהם הספרותיים של קרל מרקס ופרידריך אנגלס. שנתיים קודם לכן, לוקסמבורג עדיין נזקקה לעזרתה של בתו הצעירה של קרל מרקס, אלינור מרקס אוולינג, כדי להתקבל, יחד עם מפלגתה, לקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי. כעת, בגיל 28, היא הפכה מסטודנטית יהודייה צעירה בציריך לדמות אירופית ידועה. כך צברה גם לא מעט אויבים: שכן לוקסמבורג העדיפה תמיד להישאר נאמנה לערכיה שלה ולאו דווקא לקבוצה כלשהי.

**באזל, 1898.** כדי לקבל אזרחות פרוסית ולהימנע מגירוש לרוסיה נישאה רוזה לוקסמבורג בנישואים פיקטיביים למדפיס גוסטב לובק (1873–1945) – בנה של בעלת הבית הראשונה של רוזה לוקסמבורג בציריך, מהגרת מפרוסיה. לוקסמבורג ולובק היו נשואים עד שנת 1903.

**"רפורמה חברתית או מהפכה?" (1899).** שני המושגים הללו, שנחשבו בזמנים ההם למנוגדים ועוררו את מה שכונה "מחלוקת הרביזיוניזם", היו לדעת רוזה לוקסמבורג ראויים לשילוב דווקא. לדבריה, על הסוציאל-דמוקרטיה לשמור תמיד לנגד עיניה את המהפכה כמטרת על, ובה בעת לחולל רפורמות באי-סדרים היומיומיים. כיום מוכר המונח "ריאל-פוליטיקה מהפכנית" לתיאור גישה זו.

**אדוארד ברנשטיין (1850–1932).** בעימות עם השקפותיו של אדוארד ברנשטיין, רוזה לוקסמבורג התנגדה להאשמה כי "כחיילת צעירה בתנועה היא מנסה להטיף מוסר לוותיקים": "אני יודעת שאני צריכה להרוויח את הדרגות שלי בתנועה הגרמנית, אבל אני רוצה לעשות זאת באגף השמאלי, שבו נלחמים באויב, ולא באגף הימני, שבו רוצים להתפשר עם האויב […]." (רוזה לוקסמבורג: נאום בכנס המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ב-1898 בשטוטגרט, בתוך: *Gesammelte Werke, Vol. 1/1, Berlin 1970, p. 238*

**הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומי**ת (ISB), שחבריה נבחרו באמסטרדם ב-1904. רוזה לוקסמבורג נמנתה עם חברי הלשכה – אישה יחידה בקרב רוב של גברים מבוגרים – עד 1914. הלשכה הסוציאליסטית הבינלאומית תיאמה את עבודת האינטרנציונל הסוציאליסטי בין הקונגרסים.

**ברלין, שדרות אוּנְטֶר דֶן לִינְדֶן, בסביבות 1900**. זמן קצר לאחר הגעתה לברלין כתבה רוזה לוקסמבורג: "ברלין עושה עליי רושם שלילי ביותר: קרה, חסרת חן, עצומת ממדים – ממש כמו קסרקטין; והפרוסים היקרים עם יהירותם, כאילו כל אחד מהם בלע את המקל שבו היכו אותו בילדותו". (רוזה לוקסמבורג אל מתילדה ורוברט זיידל, 30 במאי 1898, ב: *Gesammelte Briefe, Vol. 1, Berlin 1982, p. 136*)

4 מילים כדורבנות ההחלטה להשמיע את קולך ויהי מה

**רוזה לוקסמבורג, בעיר התעשייה דוֹיְץ 1910**. כנואמת היא הצליחה למלא אולמות וכיכרות רחבי ידיים, למרות שלא עמדו לרשותה אמצעים טכנולוגיים להגברת הקול. כאן במהלך מסע נאומים בעד זכות הבחירה ב-1910.

פֶרְדִינַנְד לַסַל, מייסד תנועת הפועלים העצמאית הגרמנית, הצהיר כי המעשה המהפכני ביותר הוא "אמירת האמת בקול ובמפורש". זה מה שלוקסמבורג עשתה תמיד, מאז כניסתה לפוליטיקה – אם כעיתונאית, אם כנואמת ואם כנאשמת בבית הדין. לוקסמבורג בילתה ארבע מתוך 48 שנותיה בכלא, הפעם הראשונה בצְוִיקָאוּ ב-1904, בגין פגיעה בכבוד המלך. לאחר מכן נכלאה שלוש פעמים נוספות: בוורשה ב-1906, בגין השתתפותה במהפכה הרוסית; ב-1907 נכלאה לראשונה בכלא הנשים בבָּרְנִים-שטראסה בברלין, בגין "הסתה לאלימות"; ב-1915 שוב בבָּרְנִים-שטראסה – למשך שנה, בגין הסתה למרידה; מ-1916 ועד 9 בנובמבר 1918 – בכלא המשטרה באלכסנדרפלאץ בברלין, ואז שוב בבָּרְנִים-שטראסה, וכמו כן במבצר וְרוֹנְקֶה ליד פּוֹזֶן (פּוֹזְנָן), ובמהלך 1917 בבְּרֶסְלָאוּ (וְרוֹצְלָב), בגין המשך פעילותה האנטי-מיליטריסטית. למרות זאת, לוקסמבורג לא נרתעה מלומר מה שחשבה לנכון.

**רישום מאת רוזה לוקסמבורג.** לוקסמבורג בילתה לא פחות זמן ברכבות מאשר בכלא. היא נסעה בכל רחבי אירופה – לעתים קרובות כדי להרצות. לפעמים ניצלה את הזמן לרישום, שהיה לחלק מאסטרטגיית ההישרדות שלה במהלך מאסרה הממושך במלחמת העולם ה-1.

רוזה לוקסמבורג לא הייתה רק עיתונאית מצליחה, אלא גם עורכת מדרגה ראשונה. היא היחידה שמילאה את תפקיד העורכת הראשית של שלושת העיתונים הסוציאל-דמוקרטיים הגדולים: ב-1898 הייתה העורכת הראשית של "Sächsische Arbeiterzeitung" (דרזדן), ב-1902 של "Leipziger Volkszeitung" וב-1905 של העיתון המרכזי של מפלגת "Vorwärts" (ברלין). בשתי עמדות הניהול הראשונות סבלה מהתנכלויות בשל מינה – העורכים הגברים הרגישו מקופחים.

על כתיבת מאמרים לעיתונות המפלגתית כתבה רוזה לוקסמבורג ב-1898: "איני מרוצה מהאופן שבו כותבים את המאמרים במפלגה. הכול כל-כך בנאלי, נוקשה, שבלוני. […] אני מאמינה שבכל פעם, בכל יום, בכל מאמר, צריך לחוות את הדברים מחדש, להרגיש אותם באמת ובתמים, ואז יימצאו לדברים הישנים והמוכרים מילים רעננות, היוצאות מהלב וחודרות אל הלב…" (רוזה לוקסמבורג במכתב אל רוברט זיידל, 23 ביוני 1898, בתוך: *Gesammelte Briefe, Vol. 1, Berlin 1982, p. 153*)

5 חסל סדר עוגות קטנות בברלין ההחלטה להצטרף למהפכה

**סנט פטרסבורג, מול ארמון החורף, ינואר 1905.** עד 1904-5 הייתה הדעה הרווחת בכל העולם שהצבא הרוסי באסיה הוא בלתי מנוצח, ושרוסיה תישאר נטולת היסטוריה, משום שהרוסים סובלים הכול ללא התנגדות. ניצחונות הצבא היפני לא רק הפריכו את ההנחה הראשונה, אלא גם הובילו את רוסיה למשבר כלכלי שהביא לפיצוץ חבית אבק השריפה "נטולת ההיסטוריה". בפעם הזאת הצליחו לדכא את המהפכה.

המהפכה הרוסית, שפרצה בסנט פטרסבורג בינואר 1905, התפשטה במהירות ברחבי האימפריה, גם באזורים המתועשים של שטחי פולין הכבושים בידי רוסיה. לוקסמבורג, שעבדה בברלין כעורכת הראשית של ביטאון המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית "פוֹרְוֶרְטְס" (Vorwärts, "קדימה"), ניסתה באמצעות דיווחים כמעט יומיומיים להמחיש את חשיבותה של מהפכה זו לסוציאל-דמוקרטים הגרמנים – אך ללא הצלחה. בסוף דצמבר 1905 נואשה והחליפה את משרתה, שהייתה רווחית ובטוחה, בשהות בלתי חוקית בוורשה. ב-4 במרץ 1906, יום לפני יום הולדתה ה-35, לוקסמבורג נעצרה יחד עם בן זוגה, ליאו יוגיכס. היא הוחזקה במעצר עד אמצע יולי, בין השאר באגף העשירי הידוע לשמצה של בית הכלא במצודת ורשה, שבו הוחזקו האסירים ה"פוליטיים".

**ורשה, 1905, מרד נערי העיתונים.** רוזה לוקסמבורג דיווחה ללואיזה ולקרל קאוטסקי היושבים בברלין בטון ענייני ומפוכח: "…קשיים עצומים עם בתי הדפוס, מעצרים יומיומיים והאיום של כליאה והוצאה להורג. […] כאוס ארגוני שאין לתאר, חיכוכים בתוך הסיעה למרות כל ניסיונות ההתאחדות והדיכאון הכללי. שיישאר בינינו."" (רוזה לוקסמבורג במכתב אל לואיזה וקרל קאוטסקי, 5 בפברואר 1906, בתוך:*Gesammelte Briefe, Vol. 2, 3. Edition, Berlin 1999, p. 246*)

**דצמבר 1905:** מאמר המערכת של רוזה לוקסמבורג בעמוד הראשון של העיתון "Vorwärts" על המהומות בצי הים השחור של שלטון הצאר.

**מהכלא בוורשה, 1906.** רוזה לוקסמבורג – שנסעה לפולין כעיתונאית גרמניה בשם אנה מצ'קה – נעצרה בוורשה. כדי לשחררה מהכלא שילמו משפחתה והנהגת המפלגה הגרמנית – בניגוד לרצונה המפורש של לוקסמבורג ומאחורי גבה – ערבות. לאחר מכן היא כתבה בהתלהבות, אך כנראה גם כדי להרגיע את חבריה המודאגים בברלין: "המהפכה היא דבר נפלא, כל השאר שטויות". (רוזה לוקסמבורג במכתב אל מתילדה ועמנואל וורם, 18 ביולי 1906, ב: *Gesammelte Briefe 2, 3. edition, Berlin 1999, p. 259*

6 בעד המהפכה, אך נגד טרור והפיכות אלימות ההחלטה להתנגד נחרצות לכל מגמה טוטליטרית

כריכת הספר "שביתה המונית, מפלגה ואיגודים מקצועיים". רוזה לוקסמבורג כתבה את הטקסט ב-1906 במהלך שהותה בפינלנד, זמן קצר לפני שיצאה לכנס המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). דרישתה לכלול את השביתה הפוליטית ההמונית ברפרטואר המאבק המעמדי ככלי מאבק עממי נתקלה בהתנגדות גוברת מצד בכירי המפלגה: השתתפותם הפעילה של תומכי הסוציאל-דמוקרטיה במאבק המעמדות הפוליטי הוחלפה מזמן בעבודה הפרלמנטרית של נציגיהם בבתי הנבחרים.

6 בעד המהפכה, אך נגד טרור והפיכות אלימות
ההחלטה להתנגד נחרצות לכל מגמה טוטליטרית

לאחר שחרורה מהכלא בוורשה, לוקסמבורג ירדה למחתרת למשך חודש וחצי בפינלנד, תחת השם פֶלִיצְיָה בּוּדִילוֹבִיץ' ("הקמה לתחייה בשמחה") – שכן אף שפינלנד הייתה גם היא תחת כיבוש רוסי, היא נוהלה באופן ליברלי יותר. מכאן היא לא רק ערכה נסיעות חוזרות ונשנות בעילום שם כדי לבקר את רעיה למאבק לאון טרוצקי, אלכסנדר פָּרְבוּס וליאו דוֹיְטְשׁ בכלא בסנט פטרסבורג, אלא גם דנה במשך שבועות בכישלון המהפכה עם לנין וחוגו, שנמלטו לפינלנד גם הם. אז התברר כי הם מסכימים על כך שהמהפכה בלתי נמנעת, אך דעותיהם חלוקות בנוגע לאופן ביצועה – עם או בלי טרור. בזמן המהפכה רכשה לוקסמבורג ניסיון בארגון שביתות המוניות פוליטיות – טקטיקה שנחלה הצלחה בפולין הכבושה ושלוקסמבורג התכוונה לקדם גם בגרמניה כאמצעי להפלת הקיסרות ולהקמת רפובליקה.

בדרך אל המהפכה: **לנין** (שמו האמיתי ולדימיר איליץ' אוליאנוב, 1870–1924). בקיץ 1917 הסתתר לנין (כאן בתחפושת) שוב בפינלנד כנראה, לפני שהוביל את מהפכת אוקטובר. רוזה לוקסמבורג כתבה על כך: "הבולשביקים בוודאי יעשו עוד טעויות רבות. אבל דומה שלהם כיוון הביטוי […] על הסוס האצילי, שמעלה ניצוצות מהאבנים בעיקר כשהוא מועד. וההיסטוריה העתידית תשפוט אותם בוודאי, כפי שעשה ציגלר הזקן על קברו של לסל: 'הוא היה אדם עם אלף טעויות, אפילו פגמים, אבל הוא היה אדם שלם'." (רוזה לוקסמבורג: Nicht nach Schema F. ב: Spartacus, מס' 8, ינואר 1918; פורסם מחדש ב: Paul Levi: Ohne einen Tropfen Lakaienblut. Schriften, Reden, Briefe, Vol. I/1: Spartakus, ed. Jörn Schütrumpf, Berlin 2018, p. 448.

בדרך אל המהפכה: **פליקס דזרז'ינסקי** (1877–1926, Dzierżyński) – משנת 1900 הוביל יחד עם רוזה לוקסמבורג וליאו יוגיכס את מפלגת הסוציאל-דמוקרטיה של ממלכת פולין וליטא, מפלגה שייצגה את העמדות הסוציאל-דמוקרטיות של רוזה לוקסמבורג. דזרז'ינסקי עבר לבולשביקים ב-1917 והפך, כראש השירות החשאי שלהם, לסמל ה"טרור האדום" שדרש לנין.

בדרך אל המהפכה: **אלכסנדרה קולונטאי** (1872–1952, Kollontai) – פעילת זכויות נשים מהפכנית, ב-1917 הייתה שרה לענייני רווחה והעבירה את הצעת החוק לביצוע הפלות, ב-1921 התנגדה ללנין וטרוצקי והייתה ראש "אופוזיציית הפועלים", ולאחר מכן הועברה לשירות הדיפלומטי. הייתה אחת משותפותיו המעטות של לנין ששרדו את הטיהורים של סטלין.

בדרך אל המהפכה: **אנגליקה בלבאנוף** (1869–1965, Balabanoff) – ב-1912 הייתה מנהיגת המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, בת בריתם של קלרה צטקין, ליאו יוגיכס ורוזה לוקסמבורג. במהלך מלחמת העולם הראשונה תיאמה בלבאנוף את פעילויות התנועה הבינלאומית האנטי-מיליטריסטית 'צימרוולד', ב-1919 הייתה מזכירת הקומינטרן, ב-1921 ניתקה קשרים עם הבולשביקים והיגרה לאיטליה.

בדרך אל המהפכה: פארבוס (Parvus), טרוצקי וליאו דויטש (Deutsch) ב-1906 בכלא בסנט פטרסבורג. **ליאו דויטש** (שמו האמיתי לב גריגורייביץ' דייטש, 1855–1941) – משנת 1903 אחד ממנהיגי המנשביקים – נמלט ארבע פעמים מהגליה. **פארבוס** (ששמו האמיתי היה ישראל לזרוביץ' הלפנד, 1867–1924) הפך לאחר המהפכה של 1905-6 לסוחר נשק, **טרוצקי** (ששמו האמיתי היה לב דוידוביץ' ברונשטיין, 1879–1940) הוביל באוקטובר 1917 את המרד המזוין של הבולשביקים.

**"שביתה כללית!"** השביתה הכללית הפוליטית המוכרת והמוצלחת ביותר בגרמניה הייתה אמורה להתקיים לאחר רצח רוזה לוקסמבורג ב-1920 כדי להדוף את הניסיון הלאומני להשתלט על הממשלה, שכונה "הפוטש של קאפ". "שביתה פוליטית" אסורה כיום בגרמניה. כאשר תנועת Fridays for Future קוראת היום לשביתה עולמית למען האקלים, היא חוזרת למעשה לרעיון השביתה ההמונית של רוזה לוקסמבורג.

7 השתחררות ההחלטה לחיות ולאהוב בחופשיות

**קלרה צטקין-צונדל (Zetkin-Zundel) ורוזה לוקסמבורג במגדבורג ב-1910:** "שני הגברים האחרונים של הסוציאל-דמוקרטיה" (רוזה לוקסמבורג) היו – נשים.

יחסיה של לוקסמבורג עם ליאו יוגיכס התערערו עוד לפני המהפכה הרוסית של 1905-6. לאחר שובה מבתי הכלא הרוסיים, לוקסמבורג סיימה סופית את פרשת האהבים הגדולה הראשונה שלה, שהפכה לעינוי עבורה. לאחר מכן התרחשה דרמה גדולה: יוגיכס הודיע כי בכוונתו להרוג את המאהב החדש של לוקסמבורג, קוֹסְטִיָה צֵטְקִין, את לוקסמבורג ואת עצמו. לוקסמבורג התייחסה לדבריו ברצינות רבה ואף רכשה אקדח. כך החל פרק חדש בחייה של לוקסמבורג: כעת התגוררה בברלין, העיר שלא חיבבה כלל בעבר, עם חברים חדשים וגם מאהבים. היא המשיכה לעבוד "כאחוזת דיבוק" – כתבה מאמרים רבים לעיתונים בשפות שונות, התכתבה עם רשת ענפה של אנשי קשר ברחבי אירופה, השתתפה בכנסים ובוועידות מפלגתיות, וקיבלה הזמנות לסיורי הרצאות ברחבי המדינה. עבור לוקסמבורג, פעילות פוליטית הייתה כרוכה בחינוך פוליטי. לכן החלה בשנת 1907 ללמד כלכלה פוליטית בבית הספר המפלגתי של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD) – משימה שנטלה על עצמה בכל חורף למשך שישה חודשים ושסיפקה לה שכר הוגן. העבודה העניקה לה אנרגיה. ממנה צמחו שתי יצירותיה הכלכליות העיקריות, "מבוא לכלכלה פוליטית" ו"הצטברות ההון" – שנחשבות עד היום לניסיונות מעוררי השראה ליישם את החשיבה המרקסיסטית.

בית הספר המפלגתי של ה-SPD בשנת 1910. רוזה לוקסמבורג הייתה האישה היחידה בסגל המורים – כאן היא מצולמת בשורה האחרונה. היא נחשבה למורה הפופולרית ביותר בבית הספר, בלי ספק גם בזכות גישתה הפדגוגית: "ניסינו להבהיר להם מהשיעור הראשון ועד האחרון, שהם עדיין לא הגיעו לידע מושלם, שהם צריכים להמשיך ללמוד, שהם צריכים ללמוד כל חייהם." (רוזה לוקסמבורג: בית הספר של האיגוד המקצועי ובית הספר של המפלגה, בתוך: *Rosa Luxemburg: Gewerkschaftsschule und Parteischule, in: Gesammelte Werke, Vol. 2, Berlin 1972, p. 552*

**רוזה לוקסמבורג ולואיזה קאוטסקי** (Kautsky) בחופשה משותפת בשווייץ, קיץ 1909. לאחר רצח חברתה פעלה לואיזה קאוטסקי (1864–1944) לשימור זכרה הציבורי.

"התקופה שבה כתבתי את 'הצטברות ההון' הייתה מהמאושרות בחיי. חייתי כמו בשיכרון חושים, ביום ובלילה לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר מלבד השאלה הזאת, שהתגלעה בצורה כל כך יפה, ואני לא יודעת לומר מה גרם לי הנאה רבה יותר: תהליך החשיבה בעודי מהלכת לאט הלוך ושוב בחדר והוגה בבעיה מסובכת, […] או הענקת צורה וסגנון ספרותיים למחשבותיי בעזרת העט שבידי." ^[2]

2 רוזה לוקסמבורג, מכתב להנס דיפנבאך (Diefenbach), 12 במאי 1917. בתוך: Gesammelte Briefe, Vol. 5, Berlin 1984, p. 234.

מבין מערכות היחסים החדשות של רוזה לוקסמבורג, זו עם קוסטיה צטקין (1885-1980), בנה של חברתה קלרה צטקין, זכתה לתשומת הלב הרבה ביותר. לוקסמבורג, שהייתה מבוגרת ממנו ב-14 שנים, הפכה למורה, לחברה ולמאהבת שלו. היא שיתפה אותו במחשבותיה, בדאגותיה ובשמחתה. לאחר פרידתם כתבה: "… ואני נשארת בדעה שאופייה של אישה מתגלה לא כשהאהבה מתחילה, אלא כשהיא מסתיימת." (רוזה לוקסמבורג במכתב אל מתילדה יאקוב, 9 באפריל 1915, בתוך: *Gesammelte Briefe, Vol. 5, Berlin 1987, p. 54*)

**רוזה לוקסמבורג בדירתה בשנת 1907.** עד לרציחתה התגוררה בברלין בכתובות הבאות:
1898-99: Cuxhavener Straße 2 (Mitte);
1899: Wilhelm-Hauff-Straße 4, Lüzowstraße 51 (Friedenau);
1899–1901: Wielandstraße 23 (Friedenau);
1901–1911: Cranachstraße 58 (Friedenau);
1911–1919: Lindenstraße 2 (Südende).
שותפתה הנאמנה ביותר של רוזה לוקסמבורג הייתה החתולה מימי, שלוקסמבורג מצאה אותה במצב של הזנחה. משאלתה של רוזה לוקסמבורג להביא ילדים לעולם לא התגשמה.

8 עדיף כלא מאשר לבקש חנינה ההחלטה ללכת לבד נגד כולם (כמעט)

עוד בקיץ 1914 הפעילו רוזה לוקסמבורג ועורכי דינה (בתמונה: פאול לוי, שהיה אז בן זוגה של רוזה לוקסמבורג, וקורט רוזנפלד) לחץ כבד על מדינת הצבא הפרוסית, כשהציגו בפני בית המשפט 30,000 עדויות להתעללות בחיילים. אמנם זאת הייתה הצלחתה הגדולה ביותר של רוזה לוקסמבורג, שזכתה גם לכיסוי נרחב בתקשורת, אך לא היה בכוחה למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

"אל תושבי מינכן! אסיפת עם ציבורית גדולה. על הפרק: מיליטריזם וחירות העם. מרצה: ד"ר רוזה לוקסמבורג, ברלין. (שבת, 21 במרס, 1914)"
לנוכח פעילותה האנטי-מיליטריסטית של רוזה לוקסמבורג דרש התובע הכללי להוציא נגד לוקסמבורג צו מעצר מיידי בטענה של "סכנת בריחה". על כך השיבה רוזה לוקסמבורג: "אדוני התובע, אני מאמינה לך, אתה היית בורח. סוציאל-דמוקרט לא בורח, הוא נוטל אחריות על מעשיו וצוחק על העונשים שלך." (רוזה לוקסמבורג: נאום הגנה בפני בית המשפט הפלילי בפרנקפורט, בתוך: *Gesammelte Werke, Vol. 3, Berlin 1973, p. 406*) בתגובה יצאו רוזה לוקסמבורג ושני עורכי דינה לסיבוב הרצאות ברחבי האימפריה – בין השאר במרתף הבירה "קִינְדְל-קֵלֶר" (Kindl-Keller) במינכן, כפי שמעידה ההודעה שלעיל.

מלבד המאבק למען זכויות בחירה שוות בכל מדינות גרמניה והתמיכה ברפובליקה (עמדה שלוקסמבורג הייתה כמעט היחידה שתמכה בה), נעשה המאבק נגד המיליטריזציה של החברה ונגד מלחמת העולם העומדת בפתח לדחוף יותר ויותר. כמו קרל ליבקנכט, לוקסמבורג הזהירה מפני שני אלה כבר בשלב מוקדם. אך לא הצליחה להוסיף את השביתה ההמונית לשיטות הפעולה של התנועה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.

**קרל קאוטסקי (1854–1938, Kautsky)** הפך לסמל לעלייתה ולנפילתה של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית. כתיאורטיקן ועיתונאי, הוא השפיע רבות על האינטרנציונל הסוציאליסטי. הידידות הקרובה בינו ובין רוזה לוקסמבורג הפכה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ליריבות עמוקה, בשל סירובה לנטוש את המדיניות המהפכנית.

Eine weltgeschichtliche Katastrophe: die Kapitulation der internationalen Sozialdemokratie – »Juniusbroschüre« — "אסון עולמי בקנה מידה היסטורי: כניעת הסוציאל-דמוקרטיה הבינלאומית." רוזה לוקסמבורג כתבה את חשבון הנפש שלה בכלא. הוא נודע בשם "**חוברת יוניוס**". (*Rosa Luxemburg: Gesammelte Werke, Vol. 4, 6. edition, Berlin 2000, p. 49-164*; **משבר הסוציאל-דמוקרטיה**, הוצאת רסלינג, 2017)

לאחר המהפכה הרוסית של 1905-6 האשימו אנטישמים פולנים את רוזה לוקסמבורג ואת ליאו יוגיכס בכך שהם, היהודים, הסיתו פועלים פולנים נוצרים טובים לפתוח במהפכה ובעצמם ברחו לחו"ל. זאת גם הייתה אחת הסיבות שלוקסמבורג סירבה להמלצת חבריה להגר מגרמניה לאחר שהורשעה ב-1914 ב"הסתה למרד". היא גם סירבה לאפשרות של קבלת חנינה מהקיסר. בסוף יולי 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. זמן קצר לפני כן, ארגון האינטרנציונל הסוציאליסטי – שבו תלתה לוקסמבורג תקוות רבות – התמוטט כמעט בדממה. ב-18 בפברואר 1915 עברה לוקסמבורג לתא בכלא הנשים ברנים-שטראסה בברלין, שם הייתה כלואה במשך שנה.

**"טיול לפריז", אוגוסט 1914.** בשבועות הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה רוזה לוקסמבורג נותרה בודדה לחלוטין; אפילו בני בריתה הקרובים ביותר הפכו לפטריוטים תומכי מלחמה. האוכלוסייה הגרמנית, הכפופה למשטר צבאי ומשטרתי אכזרי במיוחד, התרוששה במהלך המלחמה – ואילו תעשייני הנשק והספסרים התעשרו וצברו נכסים.

9 מאבק עיקש ההחלטה לא לוותר בשום מחיר

**תאה של רוזה לוקסמבורג** בכלא בוורונקה, 1916-17. היא קיבלה אישור לשתול גינת פרחים משלה בחצר הכלא.

גם לאחר שחרורה מהכלא בפברואר 1916, לוקסמבורג המשיכה במאבקה נגד המיליטריזם. היא ריכזה סביבה חוג פעילים חדש, שנקרא תחילה "אינטרנציונל" וזמן קצר לאחר מכן נודע בשם "קבוצת ספרטקוס", על שם העיתון הבלתי חוקי שלה, "ספרטקוס". הקבוצה החלה לפעול ב-1 בינואר 1916 ולוקסמבורג היא מי שניסחה את מטרותיו. פחות מחצי שנה לאחר שחרורה ניתנה הוראה להעביר אותה למעצר צבאי. לוקסמבורג, שסבלה מבעיות בקיבה, הייתה רגילה לטפל בעצמה גם בעתות דיכאון. כעת, בנסיבות קשות, שהחמירו עוד יותר בכלא ברסלאו לאחר סתיו 1917, המשימה הייתה לא רק לשמור על איזון נפשי, אלא גם לעודד את חבריה וחברותיה שמחוץ לכלא. את התוצאות ניתן לקרוא בספרון "מכתבים מבית הסוהר" – יצירה ספרותית מדרגה ראשונה שנוצרה כמעט במקרה. יצירה מכוננת נוספת נכתבה בספטמבר ובאוקטובר 1918 – גם היא בכלא: החיבור הלא גמור על "המהפכה הרוסית". החיבור, שפורסם ב-1921-2, הוא עד היום טקסט קנוני של הביקורת הסוציאליסטית על הבולשביקים.

רוזה לוקסמבורג שלחה מכתבים רבים לחברתה הקרובה ביותר, **מתילדה יאקוב (1873–1943, Jacob)**. אליה גם העבירה את כתביה החשאיים. מתילדה יאקוב, יחד עם ליאו יוגיכס, הייתה המארגנת בפועל של קבוצת ספרטקוס. לאחר רצח לוקסמבורג, היא שמרה על עזבונה. חייה הסתיימו במחנה הריכוז תרזיינשטאט.

**מכתבים** הפכו לקשר החשוב ביותר עם העולם החיצון – מלבד אלה שהיו חייבים לעבור את הצנזורה, לא מעט מהם היו כתבים חשאיים. כל המאמרים של רוזה לוקסמבורג לעיתון הבלתי חוקי "ספרטקוס" ולעיתון "קאמפף" שיצא לאור בדויסבורג יצאו בדרכים בלתי חוקיות מבתי הסוהר שבהם הייתה כלואה. האסופה "מכתבים מבית הסוהר" הודפסה שוב ושוב מחדש במשך 100 שנים. אחדים מהמכתבים האלה נחשבים כיום ליצירות ספרות מכוננות.

קטעים מהאוסף הבוטני (ה**הרבריום**) של רוזה לוקסמבורג, שבו התחילה לעסוק בשנת 1912.

בכלא טיפחה רוזה לוקסמבורג את תשוקתה לבוטניקה, התעמקה במינרלוגיה והמשיכה בלימודי האורניתולוגיה שלה.

תחילת מלחמת העולם הביאה לשיתוף פעולה פוליטי בין רוזה לוקסמבורג ובין חבר הפרלמנט **קארל ליבקנכט (1871–1919, Liebknecht)**. עם התנגדותו להמשך מימון המלחמה, הפך עורך הדין לקול השמאל הגרמני. מעצרו ב-1 במאי 1916 לא השתיק אותו: ליבקנכט עודד אנשים מכל צדי המתרס להתנגד למיליטריזם. המייסד-השותף של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD) נרצח ב-15 בינואר 1919 יחד עם רוזה לוקסמבורג.

10 כל הכוח למועצות ההחלטה להפוך מהפכה פוליטית למהפכה חברתית

ישיבת הפרלמנט האחרונה של הקיסרות הגרמנית או ישיבת הפרלמנט הראשונה של המהפכה? בין 16 ל-20 בדצמבר 1918 התכנס בבית הנבחרים הפרוסי בברלין **קונגרס מועצות הפועלים והחיילים**, שנפתח על ידי ריכרד מולר, ראש "נציגי המהפכנים" הפועלים באופן דמוקרטי.

המהפכה הרוסית בפברואר 1917 בישרה תהפוכות שהגיעו גם לגרמניה בסתיו 1918. בנובמבר של אותה שנה פרצה בגרמניה סדרה של מרידות ועימותים פוליטיים שנמשכו עד אוגוסט 1919 והביאו לפירוק הקיסרות הגרמנית ולכינון רפובליקת וַיְמַר. אותם המאורעות, המכונים "מהפכת נובמבר", גם הביאו לשחרורה של לוקסמבורג. בברלין היא קיבלה על עצמה את עריכת העיתון Rote Fahne ("הדגל האדום"). מאחר שהנהגת ה-SPD התיימרה לעמוד בראש המהפכה – במטרה לדכא אותה – לוקסמבורג התנגדה בתקיפות להנהגת מפלגתה לשעבר. המפלגה הקומוניסטית, שנוסדה בין סוף 1918 לתחילת 1919, אימצה את העיקרים התוכניים שניסחה לוקסמבורג עבור ברית ספרטקוס. מטרתה של לוקסמבורג הייתה להיעזר במהפכת נובמבר בגרמניה כדי לחולל שינוי פוליטי בלתי הפיך, ובטווח הארוך להוביל את המדינה לשינוי חברתי. עם זאת, היא לא הצליחה להשיג כמעט דבר ב-68 הימים שנותרו לה לחיות. הכרזות המסיתות הראשונות נגדה הופיעו כבר בדצמבר 1918, ועד מהרה שררה אווירה של פוגרום. ב-15 בינואר 1919 רצחו קצינים גרמנים את רוזה לוקסמבורג. גופתה נמצאה רק ב-31 במאי.

"נציגי המהפכנים" היו הכוח השולט בברלין; הם ייצגו 200,000 פועלים. המפלגה הקומוניסטית הגרמנית של רוזה לוקסמבורג (ברית ספרטקוס), מנגד, מנתה בברלין רק 300 תומכים בתחילת 1919. בערב 4 בינואר קראו רוב הנציגים להתקוממות המונית כתגובה על הדחתו של מפקד המשטרה אמיל אייכהורן, שהתנגד למלחמה וסירב לדכא את ההפגנות. בעקבות כך פרץ בברלין מרד מזוין שנמשך שבוע ודוכא לבסוף בידי כוחות הצבא. בניגוד לדעה הרווחת, רוזה לוקסמבורג לא פרסמה את הקריאה למרד, אך למרות זאת התקוממות השמאל בינואר 1919 מכונה עד היום "מרד הספרטקיסטים".

**פרוטוקולים של ועידת הייסוד של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית**. רוזה לוקסמבורג סירבה תמיד לפרוש מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) וגם מן הפלג הפציפיסטי שלה שהוקם ב-1917. אולם, כאשר קרל רדק, איש אמונו של לנין בגרמניה, איים לאחר ההתקוממות בברלין ב-1918 להקים מפלגת שמאל רדיקלית חדשה באמצעות כספים רוסיים, רוזה לוקסמבורג נכנעה. היא לא רצתה בשום פנים ואופן להפקיר את השמאל הגרמני בידי הבולשביקים. היא בחרה לשתף פעולה, אך לא הצליחה אפילו להשפיע על בחירת השם העתידי. במקום "מפלגה סוציאליסטית" הוקמה "מפלגה קומוניסטית".

(פועלים, אזרחים! המולדת על סף תהום. הצילו אותה! היא אינה מאוימת מבחוץ, אלא מבית: על ידי קבוצת ספרטקוס! הכו את מנהיגיה למוות! הרגו את ליבקנכט! אז יהיו לכם שלום, עבודה ופרנסה! חיילי החזית)
כרזה שהופצה על ידי **הליגה האנטי-בולשביקית**, שהוקמה בתחילת דצמבר 1918. רוזה לוקסמבורג נרדפה ונרצחה ב-1919 לא רק כאישה המשפיעה ביותר בשמאל הגרמני, אלא גם כ"יהודייה גליציאנית".

ארבעה שבועות לאחר רצח רוזה לוקסמבורג פורסם התצלום הזה בבטאון המפלגה הקומוניסטית "דִי רוֹטֶה פַאנֶה" (הדגל האדום) תחת הכותרת **"משתה הרוצחים במלון עדן"**. ב-10 במרס 1919 נרצח גם ליאו יוגיכס בכלא משטרתי, ורוצחו קיבל קידום.

**אנדרטה על גשר ליכטנשטיין** מעל תעלת לנדוור בטירגארטן בברלין, בעיצוב ראלף שולר ואורזולינה שולר-ויטה. במקום זה הושלכה למים גופתה של רוזה לוקסמבורג ב-15 בינואר 1919.

ימיה האחרונים של רוזה לוקסמבורג מתוארים בפירוט כאן (אנגלית).