מאחר שרוזה לוקסמבורג סברה כי לא ניתן לערוך רפורמות בקפיטליזם ללא מהפכה, היא נחשבת עד היום למהפכנית – ובצדק. אדוארד ברנשטיין, יריבה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) שעמה נמנתה בטרם פרשה ממנה והקימה את המפלגה הקומוניסטית, הציע בספרו "התנאים לסוציאליזם ומשימותיה של הסוציאל-דמוקרטיה" (1899) להתגבר על עקרון הרווח בדרך שלווה ולא-מהפכנית – באמצעות רפורמה. רוזה לוקסמבורג התנגדה לכך בתוקף, שכן לפי הטענה המרקסיסטית המקורית, מהפכה היא בלתי נמנעת אם האנושות אינה רוצה לשוב לברבריות. במקום זאת דגלה לוקסמבורג במדיניות רפורמיסטית יומיומית, שתהלום את הפרספקטיבה המהפכנית ואת דרישותיה.

https://www.youtube.com/watch?v=LzK-ASNw09Y

ספרה של לוקסמבורג "רפורמה חברתית או מהפכה?" (1899) עדיין רלוונטי גם לפתרון הבעיות העומדות על הפרק כיום. בספר זה הצליחה שלא ליפול במלכודת הטמונה בהכרח בתפיסה של רפורמה ומהפכה כניגודים. אולם דווקא סביב דיון זה התפצלה תנועת הפועלים הסוציאליסטית – עוד לפני שלוקסמבורג נרצחה: הזרם האחד ביקש להתגבר על הדומיננטיות של שיקולי הרווח באמצעות שיטות רפורמיסטיות, והזרם האחר ביקש להשיג את המטרה הזאת באמצעות שיטות מהפכניות. הפיצול של הכוחות המבקרים את הקפיטליזם לשני פלגים עיקריים ולתת-פלגים רבים יצר "דלתא סוציאליסטית" ענקית. אולם אף לא אחד מהנחלים הללו, לא זה של הקומוניסטים שדגלו במהפכה ולא זה של יורשיו של אדוארד ברנשטיין, הגיע אל הים הפתוח של הסוציאליזם. כישלון זה של הפוליטיקה הסוציאליסטית פתח את הדרך לפשיזם, ובשנות ה-70 – לניאו-ליברליזם, המשפיע עד היום על הכלכלה והחברה בעולם.

רוזה לוקסמבורג קיוותה שתוכל להחיל כלכלה מחודשת באמצעות שילוב בין רפורמה למהפכה – מילה שלדידה לא הייתה זהה לשימוש באלימות:

"במהפכות הבורגניות שפיכות דמים, טרור ורצח פוליטי היו הנשק ההכרחי בידיהם של המעמדות העולים. המהפכה הפרולטרית אינה זקוקה לטרור כדי להשיג את מטרותיה, היא שונאת ומתעבת רצח. היא אינה זקוקה לאמצעי לחימה האלה, משום שהיא נלחמת לא נגד יחידים אלא נגד מוסדות, משום שהיא אינה נכנסת לזירה עם אשליות נאיביות, שעל האכזבה מהן תצטרך לפצות בנקמת דם."[1]

עבור רוזה לוקסמבורג, אלימות מהפכנית הייתה מקובלת לכל היותר כתגובת נגד – כאשר השלטונות הפרו את עקרונות החוק והשתמשו בעצמם באלימות. לוקסמבורג דחתה כל צורה אחרת של טרור, ובוודאי שאת הטרור האישי, שכן הוא רק מעניק גושפנקא לדיכוי הממשלתי. תחת זאת, היא הסכימה עם התנועה הסוציאליסטית המוקדמת במערב אירופה, שראתה בשילוב של חינוך פוליטי, ארגון ומאבק המונים את הדרך לשחרר את החברה מעקרון הרווח:

"לא השימוש בכוח פיזי, אלא דווקא הנחישות המהפכנית של ההמונים – המאפשרת להם לא להירתע במהלך שביתתם מההשלכות הקיצוניות ביותר של מאבקם ולהקריב את כל הקורבנות הנדרשים – היא זו שמעניקה לשביתתם עוצמה גדולה מאין כמוה, עד שלעתים קרובות יש בכוחה להוביל את המאבק לניצחונות משמעותיים בתוך זמן קצר."[2]

רוזה לוקסמבורג האמינה כי מהפכות צומחות מתוך המאבק המעמדי. אולם לאחר דיכוי המהפכה הרוסית של 1905/06 לכל המאוחר כבר לא הייתה שותפה לציפייה שהביע מרקס ב-1848, ושננטשה לפחות בחלקה על ידי פרידריך אנגלס עוד ב-1895: הציפייה שהמהפכה תסלול בלא קושי את הדרך לסוציאליזם. היא הבינה: כל מהפכה נסוגה לאחור לאחר שהכוחות המניעים אותה מואטים מכורח הנסיבות. אולם היא האמינה שהיקף הנסיגה יצטמצם ככל שהמהפכה תחתור שמאלה, עד לדיקטטורה של הפרולטריון – דיקטטורה זמנית בלבד, משום שאינה בת-קיימא לאורך זמן. זהו הנקודה המרכזית בתפיסת המהפכה של רוזה לוקסמבורג.

מעתה והלאה ראתה רוזה לוקסמבורג מהפכות כתהליכים ארוכי טווח, הנקטעים שוב ושוב, כמחזורים ולא כאירועים נפרדים. לטענתה, מהפכה סוציאליסטית אינה מתחוללת "בתוך 24 שעות" – אלא בפרק זמן היסטורי ארוך.

על רקע תנועות המחאה של ימינו, ובייחוד המחאות הסביבתיות, שבים רעיונותיה של רוזה לוקסמבורג על האינטראקציה בין רפורמה למהפכה להיות רלוונטיים.

הערות שוליים

1. "מה רוצה ברית ספרטקוס?", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 171.
2. Rosa Luxemburg, “Das belgische Experiment” [הניסוי הבלגי], Gesammelte Werke, vol. 3, Berlin, 1973, p. 204.

הנחת היסוד של עמנואל קאנט, לפיה חירותו של היחיד מסתיימת בחירותו של האחר, הייתה נקודת המוצא לאופן שבו הבינה רוזה לוקסמבורג את רעיון החירות. חירות כפריבילגיה איננה חירות, אלא רק ישיבה בכלוב זהב. עבור רוזה לוקסמבורג, שינויים חברתיים יכולים להתרחש במהירות המרבית רק על בסיס חירות מוחלטת, ובראש ובראשונה במהפכות. שינויים נעשים שרירים וקיימים כאשר כניעתו של הצד המובס מתרחשת לאחר שמיצה את כל אפשרויותיו ונטמע בחירות מוחלטת.

שלא כמו מרבית הפוליטיקאים של השמאל, רוזה לוקסמבורג סברה כי חירותם של "החושבים אחרת", של בעלי דעות אחרות, היא המאפשרת מלכתחילה מדיניות של שחרור:

"חירות רק לתומכי הממשלה, רק לחברי מפלגה – גם אם מספרם רב – אינה חירות. חירות היא תמיד חירותם של החושבים אחרת. לא בגלל הקנאות ל'צדק', אלא משום שתכונותיה המחיות, המרפאות והמטהרות של החירות הפוליטית תלויות בכך. כאשר 'חירות' הופכת לפריבילגיה, היא נכשלת במילוי תפקידה."[1]

אמנציפציה באמצעות אמצעים ושיטות אנטי-אמנציפטוריות, כלומר התפיסה הפוליטית הלניניסטית, הייתה עבור רוזה לוקסמבורג בגדר ויתור על משנתה הפוליטית. לא ניתן למגר דיכוי באמצעות דיכוי.

לוקסמבורג הבחינה בין חירויות פוליטיות ובין חירויות חברתיות. החירויות הפוליטיות מתחילות בחירות הקניין, שבלעדיו כלכלת שוק קפיטליסטית אינה יכולה להתקיים. חירות זאת היה היעד המרכזי של הבורגנות המהפכנית בעבר, והוא סיפק הגנה ראשונית מפני שרירותיות המדינה, המובטחת על ידי שלטון החוק.

עם אכיפתה הפוליטית-מהפכנית של הגנה זו נפתחה בלי משים דלת נוספת: השער למאבק המנוהל מלמטה למען חירויות פוליטיות, שהחל בזכותו של האדם לשלמות גופנית, לחופש הדעה, לחופש הביטוי ולחופש העיתונות, לזכות הבחירה, לרבות ההגנה על המפסידים בבחירות, חופש ההתאגדות, חופש ההתארגנות, סודיות הדואר, הגנת הדיור, וסודיות השיחות הטלפוניות. עצם קיומן של החירויות הפוליטיות האלה אפשרו להיאבק על מרחב מוגן, שבו ניתן היה להתווכח על רעיונות סוציאליסטיים – ללא סכנה. 

כיום, חירויות אלה הן חלק בלתי נפרד מהליבה הבלתי ניתנת לערעור של חוקת הרפובליקה הפדרלית (סעיפים 1 ו-20 לחוקה); עבור רוזה לוקסמבורג הן לא היו נתונות למשא ומתן כבר אז.

הסוציאליזם לא היה עבורה אלא השלמת החירויות הפוליטיות בחירות חברתית מניצול ומכל סוג של תלות. (ה"סוציאליזם" של הבולשביקים היה ההפך מכך. לכן גילמה רוזה לוקסמבורג סכנה בעבורם.)

לרוזה לוקסמבורג היה ברור: רק באמצעות ליבון הניגודים יכולים מי שנמנים עם "שאר החברה" להיות מודעים לדיכוי ולניצול שלהם, וכך להשתחרר מהשליטה במחשבותיהם. פאול לוי, אחד מבני זוגה, ניסח זאת כך לאחר שנרצחה:

"היא ידעה לנהל את המאבק כמאבק, את המלחמה כמלחמה, את מלחמת האזרחים כמלחמת אזרחים. אך היא יכלה לדמיין את מלחמת האזרחים רק כמשחק חופשי של כוחות, שבו אפילו הבורגנות לא תגורש למרתפים באמצעים משטרתיים, כי רק במאבק הפתוח יכולים ההמונים לצמוח, להכיר בגודל מאבקם ובמשקלו. היא לא רצתה למגר את הבורגנות באמצעות טרור משעמם או מלאכת התלייה המונוטונית/חבל התלייה החדגוני, לא יותר משצייד רוצה להשמיד את חיות הטרף ביער שלו. במאבק עמן, החיות אמורות להתחזק ולהתעצם. מבחינתה, השמדת הבורגנות, שגם היא רצתה בה, הייתה הפעל היוצא של התמורה החברתית הנובעת מן המהפכה."[2]

רוזה לוקסמבורג הייתה משוכנעת בכל לבה שכל דבר מלאכותי, כל התנאים הנוצרים "מלמעלה", מובילים לדיקטטורה של מיעוט, ובכך לשלטון טרור. ההיסטוריה של הסוציאליזם במאה ה-20  הוכיחה זאת במאורעותיה העקובים מדם.

הערות שוליים

1. רוזה לוקסמבורג: "המהפכה הרוסית", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 96.
2. Paul Levi, Introduction to “Die Russische Revolution. Eine kritische Würdigung. Aus dem Nachlass von Rosa Luxemburg’” Ohne einen Tropfen Lakaienblut. Schriften, Reden, Briefe, edited by Jörn Schütrumpf, vol. 1: Spartakus: Abschied ohne Ankunft, Berlin, 2020 [1921/22], p. 1035.

חלק בלתי נפרד מה-DNA של הקפיטליזם הוא צמיחה מתמדת של שוקי המכירה – אולם המחיר על כך הוא הרס וכיליון. רוזה לוקסמבורג הבינה שהדרום הגלובלי – שעדיין לא היה קפיטליסטי בזמן ההוא – חיוני לשיטת הייצור הקפיטליסטית, הן כשוק מכירה והן כמקור לחומרי גלם. אולם סוג כזה של "שילוב בשוק העולמי" אינו מתאפשר ללא הפקעת אדמה ונכסים, הממיטה חורבן על הקהילות המסורתיות – לעתים קרובות באמצעות כוח צבאי. בכך חשפה רוזה לוקסמבורג לא רק את סודו של הקולוניאליזם, אלא גם את סודן של המלחמות האימפריאליסטיות.

https://www.youtube.com/watch?v=6uacxlEtVLU

כדי לנתח את ייצור הערך-העודף הקפיטליסטי [1], החליט מרקס להיעזר במודל מפושט. הוא הניח קיומה של חברה המורכבת אך ורק מקפיטליסטים ומעובדים בשכר, כלומר צורת חברה שמעולם לא הייתה קיימת – כפי שמרקס עצמו הדגיש שוב ושוב. אך רק ב"תנאי המעבדה" האלה היה ביכולתו לחשוף את תנאי הבסיס ההכרחיים לאופן הייצור הקפיטליסטי. כך הראה כיצד נוצר הערך-העודף, כיצד הוא אינו משמש לצריכה אלא מוזרם (מצטבר) אל הייצור, כדי לייצר עוד סחורות ולהגדיל את הרווחים. כל קפיטליסט שיסרב להשתתף במשחק הזה נידון להפסיד בתחרות במוקדם או במאוחר.

מנקודת מבטה של רוזה לוקסמבורג, מרקס לא ענה על השאלה מנין מגיע הכסף שמאפשר להפיק ערך ממסת הסחורות הזורמת מהייצור המורחב – במחיר שמבטיח למוכר ערך-עודף, אך גם מאפשר לצרכן לקנות. האפשרות לקנות היא התנאי לכך שההון המושקע בסחורות יהפוך ליותר הון, כלומר שהצבירה והצמיחה יהיו אפשריות.

כאן נכנסה לתמונה רוזה לוקסמבורג. היא הניחה שבחברה המורכבת רק מקפיטליסטים ועובדי שכר, הרחבת המכירות היא בלתי אפשרית. אך היא לא דחתה את מרקס בשל כך, אלא לקחה את תובנותיו ופסעה בדרך חזרה – מההפשטה אל המציאות. שם נתקלה בתחום שלישי: שוקי המכירה הלא-קפיטליסטיים. תובנתה:

"הייצור הקפיטליסטי, כייצור המוני אמיתי, תלוי בחקלאים ובבעלי המלאכה במדינות הישנות, וכן בצרכנים מכל שאר המדינות. הוא אינו יכול להתקיים לבדו ללא תוצרתן של השכבות החברתיות האלה ושל המדינות האלה (בין אם כאמצעי ייצור ובין אם כמצרכי מזון). כך מלכתחילה התפתח בהכרח קשר חליפין בין הייצור הקפיטליסטי ובין סביבתו הלא-קפיטליסטית. בקשר הזה מצא ההון, הקפיטל, הן את האפשרות לממש את הערך-העודף שלו עצמו וכך להוסיף את צבירת ההון, והן את האפשרות להצטייד בכל מיני הסחורות הנחוצות להרחבת הייצור שלו, ולבסוף – באמצעות פירוק צורות הייצור הלא-קפיטליסטיות הללו – לזכות בזרם מתמיד של כוח עבודה פרולטרי." [2]

את התפיסה הזו פיתחה רוזה לוקסמבורג – ברוחב יריעה – ביצירתה "הצבר ההון", שהתפרסמה ב-1913. אך ספרה שנוי במחלוקת. 200 העמודים הראשונים נקראים ברובם כהגדרה עצמית. עם זאת, שבעת הפרקים ההיסטוריים שבסוף הכרך שונים בתכלית השינוי – הם מתעלים לדרגה של ספרות בינלאומית.

רק ביצירה נוספת, שהתפרסמה תחת הכותרת "אנטי-ביקורת", נגעה לוקסמבורג בנקודה המכריעה:

"במדינות שמעבר לים, דיכוי והרס הקהילות המסורתיות הוא המעשה הראשון, הם רגע לידתו של ההון במובן ההיסטורי-עולמי, ותופעת הלוואי הקבועה של צבירתו מכאן ואילך. באמצעות החרבת היחסים הפרימיטיביים, הכלכליים-טבעיים והפטריארכליים-חקלאיים של מדינות אלה, הקפיטל האירופי פותח בהן את השער לסחר בסחורות ולייצור סחורות, הופך את תושביהן לצרכנים של סחורות קפיטליסטיות, ובמקביל מאיץ לאין שיעור את הצבר ההון שלו עצמו באמצעות גזל ישיר והמוני של אוצרות הטבע של העמים הכבושים. מאז תחילת המאה ה-19 מלווה את השיטות האלה ייצוא ההון המצטבר מאירופה למדינות הלא-קפיטליסטיות בחלקים אחרים של העולם, ששם, במרחב החדש ועל חורבות צורות הייצור המקומיות, אותו הון מוצא מעגל חדש של צרכנים לסחורותיו, וכך אפשרות נוספת לצבירה. כך מתפשט הקפיטליזם יותר ויותר הודות לאינטראקציה עם מדינות ושכבות חברתיות לא-קפיטליסטיות: הוא מצטבר על חשבונם אך בו-בזמן מכרסם בהם ודוחק אותם אט-אט במטרה לתפוס את מקומם."[3]

רוזה לוקסמבורג חיברה את "אנטי-ביקורת" בשנת 1915, כאשר ריצתה עונש מאסר של שנה ב"כלא הנשים" ברחוב ברנים (בארנים-שטראסה) בברלין, בשל פעילותה האנטי-מיליטריסטית. מכיוון שאיש לא העז אז להדפיס שום דבר שכתבה הפוליטיקאית המנודה, הספר ראה אור רק ב-1921 בהוצאת פרנק בלייפציג, שנתיים לאחר רצח המחברת.

על ההשלכות של אופן הייצור הקפיטליסטי כתבה רוזה לוקסמבורג: "ככל שיותר מדינות קפיטליסטיות משתתפות במרדף אחר אזורי צבירה חדשים, וככל שהאזורים הלא-קפיטליסטיים שעדיין פתוחים בפני ההתרחבות העולמית של ההון הולכים ומתמעטים, כך גדלה התחרות של ההון על אזורי הצבירה הללו, ומסעותיו בעולם הופכים לשרשרת של אסונות כלכליים ופוליטיים: משברים עולמיים, מלחמות, מהפכות."[4]

את הכפפתן של דרכי הייצור הלא-קפיטליסטיות להגיון של מימוש ההון ראתה רוזה לוקסמבורג כמהלך חד-פעמי. אולם ההתפתחויות ההיסטוריות הוכיחו כי ההגיון הזה מחלחל יותר ויותר לכל צורות היחסים החברתיים. אמונתה של לוקסמבורג שצבירת ההון העולמית תיתקל מתישהו בגבול כלכלי הייתה אפוא קצרת רואי.

רוזה לוקסמבורג השפיעה בניתוחיה על השיח המאוחר יותר אודות "העולם השלישי" ועל תנועת הנשים בשנות ה-70. בתחילת שנות ה-2000 הראה דייוויד הארווי (Harvey) כיצד רעיון ה"צבירה באמצעות הפקעה" מתפשט כעת גם אל נכסי הציבור: בצורת הפרטה של שירותים ציבוריים, של מערכות הבריאות והחינוך, של ענף התרבות ושל תחומים נוספים. כיום, רעיון הצבירה נדון גם מנקודת המבט של "הקולוניות הפנימיות", "השתלטות על אדמות", משק הבית כאתר ייצור חינמי של סחורה שהיא כוח עבודה ומקצועות הטיפול בשכר נמוך.

תפיסתה של רוזה לוקסמבורג על גבולות התפשטותו של הקפיטליזם צצה שוב בשיח האקולוגי, כפי שמציינת איזבל לוריירו (Loureiro):

"המודל הנוכחי של 'צבירה באמצעות נישול' קשור, בין היתר, לבעיות חקלאיות שאינן בנות-קיימא: התפשטות של מונוקולטורות (חקלאות של גידול יחיד), שימוש בחומרי הדברה, השחתת קרקע, כריתת יערות, הרס המגוון הביולוגי, בזבוז משאבי מים, זיהום מקורות המים, סכנה לביטחון התזונתי, עליית מחירי המזון." לדברי לוריירו, ההון אינו יכול להצטבר לנצח. "אך לא משום שיום אחד העולם כולו יהיה רווי בהון עד שהקפיטליזם יגיע לגבולו הלוגי וההיסטורי, כפי שטענה לוקסמבורג, אלא בגלל הגבולות הטבעיים של כדור הארץ שלנו."[5]

הערות שוליים

1. ערך-עודף הוא מושג במרקסיזם המתאר את ההפרש בין הערך שהעובד מייצר (שעות עבודה) לבין השכר שהוא מקבל, המהווה את הרווח העודף של המעסיק.
2. Rosa Luxemburg: Die Akkumulation des Kapitals oder Was die Epigonen aus der Marxschen Theorie gemacht haben. Eine Antikritik [1915/1921] [הצבר ההון או מה שעשו האפיגונים מהתיאוריה המרקסיסטית. ביקורת נגדית] in: Gesammelte Werke, Vol. 5, Berlin 1975, p. 429.
3. שם, עמ' 429 ואילך.
4. שם, עמ' 430.
5. Isabel Loureiro: Die Aktualität von Rosa Luxemburgs »Akkumulation des Kapitals« in Lateinamerika, in: Jahrbuch für Forschungen zur Geschichte der Arbeiterbewegung, 2013 (II), p. 121

מכונת הצמיחה הקפיטליסטית פועלת ללא מעצורים, עכשיו יותר מתמיד, ולא רק בסין ובהודו. אי אפשר לחשוב על קפיטליזם בלי צמיחה, צמיחה בלתי מוגבלת על כוכב לכת בעל גבולות סופיים. עם זאת, החלופות שהיו עד כה להרס הטבע ולהכפפת חיי האדם לעשיית רווחים איבדו את תוקפן: המדינות הסוציאליסטיות של המאה ה-20 לא הביאו עמן חופש ולא הצטיינו ביחס מתחשב לטבע ולסביבה. עם זאת, המשבר הנוכחי של הקפיטליזם, הגדול שבעתיים, דורש חיפוש אחר חלופות נוספות; כך החל שיח חדש על סוציאליזם במאה ה-21. השיח הזה יכול להמשיך את מורשתה של רוזה לוקסמבורג, ששאפה לסוציאליזם חי, מלא סתירות ודמוקרטי בכל מובן. בעיניה היו "המרץ המהפכני חסר הפשרות והאנושיות הנדיבה לבלי שיעור" "לב לבו של הסוציאליזם".

https://www.youtube.com/watch?v=T-TOGQ8WI10

רוזה לוקסמבורג הבינה את הסוציאליזם כיחידה אחת של חירויות פוליטיות וחברתיות. בכך היא נקלעה מיד לעימות עם לנין וטרוצקי, מנהיגי הבולשביקים, שתפסו את השלטון ברוסיה באוקטובר 1917 וביטלו את החירויות הפוליטיות. לוקסמבורג כתבה בספטמבר 1918: "אנו הבחנו תמיד בין הליבה החברתית לצורה הפוליטית של הדמוקרטיה הבורגנית; תמיד חשפנו את הליבה המרה של אי-השוויון החברתי וחוסר החירות מתחת לקליפה המתוקה של השוויון והחירות למראית עין – לא כדי להשליך אותה, אלא כדי לדרבן את מעמד הפועלים שלא להסתפק בקליפה ולכבוש את השלטון הפוליטי כדי למלא אותו בתוכן חברתי חדש."[1]

חששה הגדולה ביותר של רוזה לוקסמבורג היה שהפרקטיקה השלטונית של הבולשביקים תשלול מהרעיון הסוציאליסטי את משמעותו העיקרית: היכולת להוות אלטרנטיבה לדיכוי, לניצול ולביזוי. מאחר שלא ניתן להשליט סוציאליזם דרך הדלת האחורית, אי אפשר לשחרר לחופשי את הסוציאליזם בדממת המוות של דיקטטורה, אפילו אם היא "שמאלנית". הסוציאליזם חייב להיות דבר-מה שהרוב מעוניין בו, שהעניין הציבורי בו רחב ככל האפשר. האטרקטיביות שלו יכולה להתפתח רק בדיון ציבורי.

בעיניה של לוקסמבורג, לא "המפלגות המהפכניות" הן שיכולות לחולל את השינוי החברתי הסוציאליסטי, אלא אך ורק ההמונים. הדמוקרטיה היא הבסיס לכך, ואין לה חלופה. בנוסף, לוקסמבורג סברה כי לא ניתן לכפות את הסוציאליזם, ולו רק משום שחירות היא תנאי מוקדם לסוציאליזם, וחירות לעולם אינה יכולה להיות מוכתבת מלמעלה, אלא חייבת להיות דבר מה שרוצים בו מלמטה.

במרכז גישתה הפוליטית הציבה רוזה לוקסמבורג את הקביעה "סוציאליזם או ברבריות", שמרקס שב וחזר עליה בחוגים מצומצמים. אם האנושות לא תצליח להיחלץ משלטון הרווח, המין האנושי ישקע בברבריות חסרת תקנה. לאחר שתי מלחמות עולם, כישלונו של הסוציאליזם הממלכתי ואי-יציבותו ההולכת וגוברת של אופן הייצור הקפיטליסטי, ניתן להשתמש ברעיונות היסוד של לוקסמבורג – השכנת חירות פוליטית וחברתית, תפיסת החברה והטבע כמקשה אחת – כדי לפתח קווי מתאר של חברה חלופית.

"המשימה ההיסטורית של הפרולטריון, כאשר יעלה לשלטון, היא ליצור דמוקרטיה סוציאליסטית במקום הדמוקרטיה הבורגנית, ולא לבטל כל צורה של דמוקרטיה. אולם הדמוקרטיה הסוציאליסטית אינה מתחילה רק בארץ המובטחת, לאחר שתשתית הכלכלה הסוציאליסטית כבר הוקמה, כמתנת חג מולד מן המוכן עבור העם המסור, שבינתיים תמך בנאמנות בקבוצה מצומצמת של דיקטטורים סוציאליסטים."[2]

הערות שוליים

1. Rosa Luxemburg, “Zur russischen Revolution”, Gesammelte Werke, vol. 4, Berlin, 1974 [September/October 1918], p. 363.
2. רוזה לוקסמבורג: "המהפכה הרוסית", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 96. שם.

רוזה לוקסמבורג טענה כי אמנציפציה היא היעד של המין האנושי כולו, ולא רק של אחד ממיניו/מגדריו. בהשראת מרקס, היא קראה "לשלול את כל התנאים שבהם האדם הוא יצור מושפל, משועבד, נטוש, בזוי". עם זאת, היא סלדה מהתבוננות חד-צדדית בבעיות. עבורה התנאי ההכרחי לשחרור הוא חינוך והשכלה. וגם אותם לא ראתה באופן חד-ממדי. לדידה, ללמידה שתי פנים: ראשית, התוודעות לתרבות האנושית במובן הרחב ביותר, ושנית, פעילות עצמאית במסגרת קהילתית. בשני המקרים היו חוויות וניסיונות חיוביים, ואף יותר מכך, חוויות וניסיונות שליליים, חלק בלתי נפרד מהעניין.

עבור רוזה לוקסמבורג, האמנציפציה לא הצטמצמה לשחרור האישה בלבד:

"הסוציאליזם המדעי מלמד אותנו, הנשים, כי נוכל להשיג את שחרורנו האנושי המלא אך ורק באמצעות ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור במסגרת סדר סוציאליסטי. בכך הוא מטיל עלינו את החובה לפעול בכל רגע למען האידיאל הנעלה הזה, שהוא היעד ההיסטורי של תנועת הפועלים. לפועלים, מנגד, הסוציאליזם המדעי מסביר כי לא יוכלו להשיג את המטרה הזו ללא תמיכה מודעת ופעילה של נשים בהמוניהן. לא חסרות עובדות המאששות זאת. הגידול המהיר והעצום בעבודה מקצועית נשית מאלץ את העובדים בשכר או במשכורת לכבד את חברותיהן למקצוע ולראות בהן שותפות למאבק על תנאי קיום ראויים."[1]

לוקסמבורג האמינה כי אמנציפציה אינה מהלך חד-פעמי של שחרור ובוודאי שלא הצהרה רטורית, אלא עיסוק מתמיד – באדם עצמו ובכל היבטי החברה והטבע. הדבר מצריך השכלה ולמידה מתמדת. רק באמצעות תהליכי למידה והשכלה מתמשכים ניתן להביא לאמנציפציה ולחולל שינוי אישי וחברתי.

היות שכך, רוזה לוקסמבורג עבדה גם כשלימדה, ואפילו כשלימדה כלכלה לאומית: היא עודדה העצמה אישית.

"באמצעות חקירה ושאלות חוזרות ונשנות, היא חילצה מהכיתה את כל תובנותיה לגבי הנושא הנדון. היא שאלה שאלות וכך כמו נקשה על התשובה והניחה לנו לשמוע בעצמנו היכן ואיך היא נשמעת חלולה; באמצעות שאלות היא מיששה את הטיעונים והניחה לנו לראות בעצמנו אם הם עקומים או ישרים; באמצעות שאלות היא אילצה אותנו, דרך ההכרה בטעותנו, למצוא בעצמנו פתרון אמין ויציב."[2]

אולם עבור רוזה לוקסמבורג, הלמידה לא הסתכמה בהשכלה. אדרבה, האמנציפציה דרשה ידע שמושתת על ניסיון – ידע של נקודות החוזק של האדם, ולא פחות מכך של נקודות החולשה שלו. ללא פעולה מכוונת לא ניתן לצבור ניסיון, גם אם זה האחרון כואב מאוד. וככל שהניסיון נחווה ומעובד באופן קולקטיבי, כך הוא פרודוקטיבי יותר. התפיסה הזו הקימה על רוזה לוקסמבורג את כל ראשויות המפלגות בעולם – כי הן הרי תמיד מאמינות שרק הן יודעות מה טוב לתומכיהן:

"האקרובט הנועז מתעלם מכך שהסובייקט היחיד שקיבל כעת את תפקיד המדריך הוא ה'אני' ההמוני של מעמד הפועלים, שמתעקש בכל מחיר על זכותו לעשות טעויות וללמוד בעצמו מהי דיאלקטיקה היסטורית. ועלינו הרי להודות בכך: טעויות שעושה תנועת פועלים מהפכנית באמת הן פוריות ובעלות ערך היסטורי רב לאין שיעור מאשר העדר הטעויות של 'ועד מרכזי' כלשהו, ולו הטוב ביותר."[3]

לוקסמבורג חזרה שוב ושוב על החיבורים הללו: מעמד חברתי צובר ניסיון רק במאבק – שכן רק בו הופכים הפרטים הבודדים למעמד, ובכך לגורם פוליטי. היא דחתה את הסכמטיזם, את הרעיון שניתן לנהל מאבקים על פי תיאוריה מוגמרת, המתוארת בספר. לטענתה איננו לומדים להיאבק אלא במהלך המאבק: "בתוך ההיסטוריה, בתוך ההתפתחות, בתוך המאבק, אנו לומדים כיצד עלינו להיאבק."[4]

כאשר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (SPD) זכתה ב-1912 ברוב הקולות בבחירות לרייכסטאג והנהגתה ראתה בזה הוכחה לכך שהפרלמנטריזם הוא הדרך היחידה אל הסוציאליזם, רוזה לוקסמבורג היא מי שהעכירה את אווירת הניצחון. היא הזהירה את ארבעת מיליון מצביעי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שלא להשאיר את זירת המאבק למפלגה: "הראיתם עכשיו את כוחכם, עליכם ללמוד גם להשתמש בו."[5]

רוזה לוקסמבורג הייתה בוודאי מבקרת את פעילותן של המפלגות (השמאלניות) של ימינו. מנקודת מבטה, רק למידה מטעויות ומדיון מתמיד מובילה אל היעד, ולא התבצרות עצמית בעמדה שיש להגן עליה בכל מחיר. שלילת האוטונומיה של בסיס המפלגה ושל הבוחרים –הנובעת מהתבצרות שכזאת – הייתה בעיניה ההפך הגמור משחרור.

הערות שוליים

1. Rosa Luxemburg, “Mehr Sozialismus”, Gesammelte Werke, vol. 7/2, Berlin 2017, p. 935.
2. Rosi Wolfstein, 1920, quoted in  Rosa Luxemburg oder: Der Preis der Freiheit, edited by Jörn Schütrumpf, 3rd edn., Berlin, 2018, p. 102.
3. Rosa Luxemburg, “Organisationsfragen der russischen Sozialdemokratie”, Gesammelte Werke, vol. 1/2, Berlin, 1970, p. 444.
4. Rosa Luxemburg, “Der politische Massenstreik und die Gewerkschaften. Rede am 1. Oktober 1910 in Hagen in der außerordentlichen Mitgliederversammlung des Deutschen Metallarbeiter-Verbandes”, Gesammelte Werke, vol. 2, Berlin, 1972, p. 465.
5. Rosa Luxemburg, “Unser Wahlsieg und seine Lehren. Rede am 1. März 1912 in Bremen”, Gesammelte Werke, vol. 3, Berlin, 1973, p. 132 f.

רוזה לוקסמבורג סברה שקשה למנוע מלחמה בשלב האימפריאליסטי של העידן הקפיטליסטי המודרני. אך זה לא מנע ממנה להיאבק נגד הסכנה שבמלחמה ואף לשבת בכלא בשל כך. רוזה לוקסמבורג התנגדה לאלימות ולמלחמה לא רק כהומניסטית, כלומר משיקולים אתיים, אלא גם כמהפכנית. בשנות ה-60 של המאה ה-19 קבע מרקס באופן גורף: "האלימות היא המיילדת של כל חברה ישנה הנושאת בבטנה חברה חדשה. היא עצמה כוח כלכלי"[1], אולם בשנות ה-90 של המאה ה-19, האלטר אגו שלו, המומחה הצבאי פרידריך אנגלס, צמצם את האמירה הזו: הוא הכריז כי אלימות צבאית במהפכה סוציאליסטית-פרולטרית, ובראש ובראשונה הצבת מתרסים, היא עניין שאבד עליו כלח: בשל התפתחותה המהירה של טכנולוגיית הנשק, תבוסת המחנה המהפכני בעימות צבאי היא בלתי נמנעת. אלימות גלויה, ואף מלחמת אזרחים, עתידות להסתיים – לפחות במדינות שממערב לרוסיה – בחורבן. בעתיד לא יהיה טעם להתמקד במתקפת פתע צבאית שנעשית על ידי קבוצה קטנה, כמו במהפכות של המאות ה-18 וה-19, אלא בעליונות אזרחית.

רוזה לוקסמבורג סברה שעבור המחנה המהפכני הדרך הבטוחה ביותר להגיע לעליונות כזו היא שביתה כללית פוליטית, שאותה חוותה בעצמה במהפכה הרוסית של 1905/06. במסגרת שביתה כזאת מעמד הפועלים אמור להיוודע לכוחו, להשתחרר מהשליטה האינטלקטואלית של החברה הבורגנית, וכתוצאה מכך – בשלב השני – לשתק בהדרגה את כוח ההתנגדות של המחנה השולט, הכולל גם את המדינה והכנסייה. אלימות: כן, שפיכות דמים: לא. הימים שבהם היה אפשר לנצח במלחמות האזרחים פשוט חלפו. האסטרטגיה הזו נוסתה רק עשרות שנים מאוחר יותר: משנת 1980 ואילך, החל באיגוד המקצועי הפולני "סולידריות" וכלה בקריסת הסוציאליזם הממלכתי האירופי. אולם מי שעשו בה שימוש לא ידעו הרבה על רוזה לוקסמבורג, אחדים מהם אף סברו כי עליהם להתנגד לה – לאחר מותה – כאחת מהוגות הסוציאליזם הממלכתי. פרט לכך: שלום גורם לקריסתה של כל מערכת המבוססת על דיכוי, במוקדם או במאוחר.

אך לא רק מסיבה זו השתוקקו השלטונות במדינות החזקות למלחמה – רוזה לוקסמבורג הכלכלנית כבר הבינה זאת עוד לפני תחילת המאה:

"התפתחות הכלכלה העולמית והחמרת התחרות בשוק העולמי והפיכתה לתופעה כללית הפכו את המיליטריזם והמריניזם  לכלים של הפוליטיקה העולמית, לקו המנחה הן בחיים החיצוניים והן בחיים הפנימיים של המדינות הגדולות."[2]

הזרם המרכזי נע לכיוון המלחמה, הסבירה, ורק המונים נאורים ומוכנים לקרב יוכלו למנוע את האסון. גם בשל כך כתבה ב-1913 את "הצבר ההון. הערה להסבר הכלכלי של האימפריאליזם". שם הבהירה כי כדי לשמור על אופן הייצור הקפיטליסטי, יש לכבוש עוד ועוד אזורים שטרם שולבו בשוק העולמי ולהפוך אותם לקפיטליסטיים. מכיוון שעם כל התרחבות, שטחים אלה הולכים ומצטמצמים, התחרות בין המעצמות גדלה עד שהן מחשיבות מלחמה כאפשרות ריאלית.

רוזה לוקסמבורג לא רק הקדימה את זמנה בתובנותיה, אלא גם נותרה בודדה בעמדותיה. שכן כמעט איש לא רצה לשמוע אותן. לאחר שנתיים של מלחמת עולם, היא סיכמה את המתרחש עד אז בקצרה ובתמציתיות:

"אם מצמצמים את מלחמת העולם הנוכחית למשמעותה ההיסטורית האובייקטיבית, היא אינה אלא מאבק תחרותי של הקפיטליזם, שכבר הגיע לשיא פריחתו, על השליטה בעולם ועל ניצול השרידים האחרונים של האזורים הלא-קפיטליסטיים בעולם."[3]

עבור מעמד הפועלים, מלחמת העולם הייתה אסון:

"השגת יעדו של הפרולטריון, שחרורו, תלויה בשאלה אם יש ביכולתו ללמוד מטעויותיו. ביקורת עצמית, ביקורת עצמית חסרת רחמים, אכזרית, החודרת עד לשורש הדברים, היא אוויר לנשימה ומקור האור של התנועה הפרולטרית. נפילת הפרולטריון הסוציאליסטי במלחמת העולם הנוכחית היא חסרת תקדים, היא אסון לאנושות. הסוציאליזם יֵרֵד לטמיון רק אם הפרולטריון הבינלאומי לא יבין את עומק האסון הזה ויסרב ללמוד ממנו."[4]

אבחנה זו הייתה נכונה.

כשאותה המלחמה – באסיה משנת 1937 ובאירופה משנת 1939 – נמשכה כ"מלחמת העולם השנייה", רוזה לוקסמבורג כבר הייתה מתה מזמן. היא נורתה למוות בידי אנשי צבא גרמנים, שהספיקו להתאמן ברצח במהלך מלחמת העולם.

---

הערות שוליים

1. Marx: Das Kapital. Kritik der politischen Ökonomie. Erster Band, in: ders., Friedrich Engels: Werke (MEW), Bd. 23, Berlin 1956 ff., S. 779.
2. רוזה לוקסמבורג: "המהפכה הרוסית", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 96.
3. Rosa Luxemburg: Die Krise der Sozialdemokratie (Junius brochure), in: ibid.: Collected Works, vol. 4, Berlin 1974, p. 153. רוזה לוקסמבורג: "משבר הסוציאל-דמוקרטיה"
4. שם.

שוב ושוב נעשים ניסיונות למקם את רוזה לוקסמבורג מבחינה אידיאולוגית לצד לנין. אלא שלשם כך יש להשכיח ראשית את עמדותיה, שכן חודשים מעטים בלבד לאחר עליית הבולשביקים לשלטון כתבה במפורש את הדברים הבאים:

"הפרקטיקה של הסוציאליזם דורשת מהפך רוחני שלם בקרב ההמונים, שהושפלו במשך מאות שנים של שלטון מעמדי בורגני. אינסטינקטים חברתיים במקום אינסטינקטים אנוכיים, יוזמה המונית במקום עצלות, אידיאליזם שמסייע להתגבר על כל סבל, וכו' וכו'. לנין ידע זאת היטב, תיאר זאת בצורה חדה להפליא וחזר על כך בעקשנות. אך האמצעים שהוא נוקט שגויים מן היסוד. צווים, מרות דיקטטורית של מפקחי המפעלים, עונשים דרקוניים, שלטון אימים – כל אלה הם בגדר תרופות להקלה בלבד. הדרך היחידה ללידה מחדש היא בית הספר של החיים הציבוריים עצמם, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ורחבה ככל האפשר, דעת קהל. דווקא שלטון האימים הוא המרפה את ידי ההמונים. [... הוא] אינו דיקטטורה של הפרולטריון, אלא דיקטטורה של קומץ פוליטיקאים, כלומר דיקטטורה במובן הבורגני."[1]

ב-1907, ב"קונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי" בשטוטגרט, לנין ורוזה לוקסמבורג עדיין היו תמימי דעים בנושא אחד: יחדיו הצליחו להשיג הסכמה רחבה של הקונגרס להשלמת ההצהרה, הפושרת כשלעצמה, על המדיניות שעל המפלגות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות לנקוט עם פרוץ מלחמה:

"אם בכל זאת תפרוץ מלחמה, מחובתנו לפעול לסיומה המהיר ולנסות בכל כוחנו לנצל את המשבר הכלכלי והפוליטי שהביאה המלחמה כדי לעורר את העם, ובכך להאיץ את חיסולו של שלטון המעמדות הקפיטליסטי."[2]

כמי שנולד וגדל ברוסיה הצארית, לנין לא הבחין בין שלטון של מעמד, כלומר דיקטטורה מעמדית, לבין צורות הממשל השונות שבהן ניתן לממש אותו, ובכלל זה הדמוקרטיה. תחת זאת, לנין ערבב בין שלטון מעמדי לצורת ממשל, כלומר לא הבין את נקודת הארכימדס בתפיסת המדינה של מרקס: הקמתו ושימורו של שלטון מעמדי הוא המטרה, וצורת הממשל היא האמצעי שמשמש להשגת המטרה הזו. העובדה ששלטון מעמדי יכול להתבצע לא רק בצורת ממשל דיקטטורי, אלא גם בצורת ממשל דמוקרטי, לא הייתה נהירה ללנין.

עבור לנין, הדרך היחידה שהובילה לדמוקרטיה הייתה דרך דיקטטורה גלויה – שבמסגרתה יש לנקוט באלימות, מאחר שהיא נתפסת כ"מיילדת" (מרקס) של חברה חופשית מדיכוי וניצול. רוזה לוקסמבורג, לעומת זאת, צידדה בדמוקרטיה כשעלתה השאלה באיזו צורת ממשל יכול המעמד הפרולטרי ליישם את שלטונו:

"הדמוקרטיה הסוציאליסטית מתחילה [...] לא רק בארץ המובטחת, אחרי שהתשתית של הכלכלה הסוציאליסטית כבר הוקמה, כמתנת חג מולד ארוזה יפה לעם הנאמן [...]. הדמוקרטיה הסוציאליסטית מתחילה [...] ברגע שהמפלגה הסוציאליסטית כובשת את השלטון. הדמוקרטיה הסוציאליסטית איננה אלא דיקטטורה של הפרולטריון."[3]

מכיוון שהחלק המזרחי של פולין (עד 1918) היה כבוש על ידי הצאריזם הרוסי, רוזה לוקסמבורג שאפה לאיחוד מפלגתה הפולנית (SDKPiL) עם הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית – שהייתה מפולגת עמוקות מבחינה פוליטית. משנת 1906 הפכה ה-SDKPiL לחלק מהמפלגה הרוסית. בסוגיית הכרחיותה של מהפכה עתידית עדיין שררה הסכמה בין רוזה לוקסמבורג לבולשביקים הלניניסטים.

לאחר שכבר בשנת 1904 התגלעה מחלוקת עקרונית ראשון עם לנין [4], התרחש הקרע הסופי בשנת 1912; שארית אהדתה של רוזה לוקסמבורג ללנין אזלה. יתרה מזו: בניגוד אליו, היא מעולם לא בלבלה בין פוליטיקה סוציאליסטית לבין תביעת כוח בורגנית. רוזה לוקסמבורג רצתה לכבוש רוב פוליטי, לנין רצה לכבוש את השלטון הפוליטי. לדברי לוקסמבורג, הוא "לא הצליח עד היום להשתחרר מה'רעיון' של שלטון חוג מצומצם על המפלגה. עוד לפני המהפכה [ברוסיה בשנים 1905-6] הוא הרס את אחדות המפלגה – כדי להגן על רעיונותיו הארגוניים, שלפיהם הוועד המרכזי הוא הכול, ואילו המפלגה עצמה היא רק נספח שלו: המון חסר-נשמה הנע באופן מכני לפי סימן של מנהיג, כמו צבא המתאמן בכיכר המסדרים או כמו מקהלה השרה לפי שרביטו של המנצח. [...] איננו יכולים להמשיך ללכת יחד עם הלניניסטים..."[5]

זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שלנין רצה להתפצל ממפלגתה של רוזה לוקסמבורג, ה-SDKPiL, ששבה לפעול באופן עצמאי בשנת 1912. ב-1913 כתבה הסוציאליסטית מברלין למערכת עיתון בקופנהגן:

"ה'מקור המהימן' שממנו שאבתם את המידע שלכם על המצב במפלגה הפולנית הוא נציג הסיעה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, לנין. סיעה זו, שברוסיה עצמה מדרבנת מזה שנים את הפיצול השיטתי של מפלגת הפועלים ואת המאבק הסיעתי חסר הרחמים, שהקימה 'וועד מרכזי' פיקטיבי שאינו מוכר על ידי איש, שמסכלת בעקשנות את כל מאמצי האיחוד ובכך הביאה את המפלגה הרוסית אל סף תהום – סיעה זו היא מקור בלתי אמין ובלתי מוסמך למתן מידע על יחסי המפלגה בפולין."[6]

ליאו יוגיכס, שהיה בתחילה מורה של רוזה לוקסמבורג ואחר כך בן זוגה במשך שנים רבות, ועד סוף חייהם ב-1919 איש סודה הקרוב ביותר, חלק את דעותיה הפוליטיות. בקיץ 1917, בעיצומה של המהפכה הרוסית, הוא ציין כי "למהפכנים הרוסים יש שיטות ודעות משלהם והם פועלים לפיהן; קבוצת ספרטקוס צריכה אמנם לתמוך במהפכה הרוסית, אך עליה להתרחק מלנין וממפלגתו."[7]

עליית הבולשביקים לשלטון בנובמבר 1917 העמידה את יוגיכס ורוזה לוקסמבורג בפני קשיים: הם ידעו כי מעתה לא יוכלו להתעלם מלנין וכי נדרשת מידה מסוימת של איפוק. לכן נמנעה רוזה לוקסמבורג מכל אמירה שהייתה עלולה להתפרש כבגידה בלנין ובתומכיו בעיצומה של המהפכה, אך הביקורת שמתחה עליהם בחיבורה "על המהפכה הרוסית", שנכתב בכלא בסתיו 1918, הייתה כה חריפה, עד שהטקסט נותר אסור לפרסום בברית המועצות עד התפרקותה.

הערות שוליים

1. רוזה לוקסמבורג: "המהפכה הרוסית", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 96.
2. Internationaler Sozialisten-Kongreß Stuttgart 1907, vom 18. bis 24. August [Verhandlungsprotokoll], Berlin 1907, p. 66.
3. רוזה לוקסמבורג: "המהפכה הרוסית", בתוך: שאלות עתים בוערות, הקיבוץ המאוחד 2014, עמ' 96.
4. Rosa Luxemburg: Organisationsfragen der russischen Sozialdemokratie [1903/04], in: ibid.: Gesammelte Werke, Vol. 1/2, Berlin 1970, p. 422 ff.
5. ציטוט של רוזה לוקסמבורג מתוך: »Mit den Leninisten können wir nicht weiter zusammengehen …« oder: Wie Lenin Rosa Luxemburg »besiegte«, Berlin 2022, https://www.rosalux.de/publikation/id/49686
6. רוזה לוקסמבורג למערכת העיתון Social-Demokraten: October 20, 1913, in: Gesammelte Briefe, Vol. 6, Berlin 1993, p. 193.
7. ציטוט מתוך: Elisabeth Benz: Ein halbes Leben für die Revolution. Fritz Rück (1895–1959). Eine politische Biografie, Essen 2014, p. 97.